פלונית ואח' נ' אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

איסור פרסום שמות התובעים

לנוכח העובדה, כי התובעת מס' 1 הינה קטינה ולאור מהות הבעיות הרפואיות, שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה והנדונות בפסק הדין, אני מורה בזאת על איסור פרסום שמותיהם של התובעת מס' 1 והוריה, התובעים מס' 2 ו-3, וכל דבר אחר העשוי להביא לידי זיהויים (והכל מבלי לגרוע מכל איסור פרסום החל על-פי דין).

רקע

זוהי תביעה בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. התובעת מס' 1 (להלן – "התובעת"), ילידת 1993, נפגעה כהולכת רגל בתאונת דרכים אשר אירעה ביום 7.4.2004 (להלן – "התאונה"). התובעים מס' 2 ו-3 הינם הוריה של התובעת, שהינה כאמור קטינה. הנתבע מס' 2 הינו נהג הרכב שהיה מעורב בתאונה והנתבעת מס' 1 היא המבטחת של כלי הרכב האמור. הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות. מחלוקתם היא באשר להיקף הנזקים שנגרמו לתובעת ולשיעור הפיצוי שהיא זכאית לו בגינם.

בית-המשפט (כב' השופטת אסתר נחליאלי-חיאט) מינה את ד"ר רון דבי כמומחה מטעמו בתחום הנוירולוגי ואת ד"ר רחל בלומנזון כמומחית מטעמו בתחום הפסיכיאטרי. לבקשתו של ד"ר דבי ולשם הכנת חוות דעתו, נערך לתובעת אבחון נוירופסיכולוגי על-ידי ד"ר רון גאגין. ד"ר דבי וד"ר גאגין הוזמנו לעדות בבית-המשפט על-ידי הנתבעים ונחקרו על-ידי באי-כוח הצדדים. ד"ר בלומנזון הוזמנה בתחילה לעדות על-ידי התובעים, אך לאחר מכן חזרו בהם התובעים מהזמנתה כאמור.

על-פי המתואר בחוות דעתו של ד"ר דבי, התובעת הובאה לחדר המיון בבית החולים קפלן כשהיא מחוסרת הכרה עם סטיית מבט שמאלה. בדיקת CT של המוח הדגימה דימום תת-עכבישי (דימום בחלל קרומי המוח) באיזור אוקסיפיטלי (האיזור המוחי האחורי) משמאל, דימום קטן גם באיזור האוקסיפיטלי מימין, וכן סימנים של בצקת מוחית. חומרת מצבה הצריכה ביצוע הנשמה מלאכותית והעברתה להמשך טיפול בבית החולים שניידר. במהלך אישפוזה שם השתפר מצבה הנוירולוגי של התובעת באופן ניכר. היא חזרה להכרתה, נותקה ממכונת ההנשמה, CT של המוח הדגים בצקת מוחית קלה ובבדיקה הנוירולוגית לא נמצאו סימני צד. לאחר מספר ימי אשפוז הועברה התובעת למחלקה הנוירוכירורגית, שם נמצא כי מצבה טוב וכי לא נמצא חסר נוירולוגי. כעבור מספר ימים התובעת שוחררה לביתה. בבדיקות שנערכו לתובעת לאחר שחרורה מבית החולים נמצא, בין היתר, כי התובעת סובלת מהתופעות הבאות: נטייה לישון; ליקוי בזכרון לטווח קצר; ירידה בלימודים ובחיים החברתיים; תסמונת פוסט-טראומטית עם סיוטי לילה וכאבי ראש; התעוררויות משנתה המלוות בצרחות; עצבנות; ירידה במצב הרוח; ירידה בהנאה. עקב ההפרעות בתחום הנפשי וההתנהגותי הופנתה התובעת לטיפול במסגרת המרפאה לבריאות הנפש, שם היא אובחנה כסובלת מתסמונת פוסט-טראומטית וטופלה באמצעות טיפול פסיכולוגי ותרופתי (ראו עמ' 3 לחוות דעתו של ד"ר דבי; ראו גם עמ' 3 לחוות דעתה של ד"ר בלומנזון).

חוות דעת המומחים הרפואיים

חוות הדעת בתחום הנוירולוגי

המומחה מטעם בית-המשפט בתחום הנוירולוגי, ד"ר דבי, מעריך בחוות דעתו כי בתובעת נותרה בעקבות התאונה נכות נוירולוגית צמיתה של 40% בגין הנזק הקוגניטיבי לפי סעיף 34 בין (ד) ל-(ה) (מותאם) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי. המומחה קובע, כי נכות זו הינה נוירולוגית בלבד ומתייחסת לליקוי הקוגניטיבי, וכי היא אינה חופפת את הנכות הנפשית שנגרמה לתובעת (המומחה מסביר, כי עשה שימוש בסעיף פסיכיאטרי מותאם עקב העדר סעיף תואם בתחום הנוירולוגי).

ד"ר דבי מציין בחוות דעתו, כי התובעת נותרה עם ליקויים בשני תחומים עיקריים: א. התחום הקוגניטיבי – תפקודי המוח העילאיים, כגון יכולת למידה, יכולת ארגון, זכרון, חשיבה ותכנון; ב. התחום הנפשי – תסמונת פוסט-טראומטית. ד"ר דבי מדגיש, כי בחוות דעתו הוא אינו מתייחס לתחום הנפשי, אשר יידון בחוות דעתה של הפסיכיאטרית.

בחוות הדעת מובאת התמונה העולה משיחתו של ד"ר דבי עם התובעת ואביה, לפיה קיימים קושי ניכר בהבנה ונסיגה משמעותית ברמת הלימודים של התובעת בהשוואה לתקופה שקדמה לתאונה. חוות הדעת מציינת גם דו"ח מפורט של מחנכת הכיתה בה למדה התובעת מיום 3.2.2006, ממנו עולה "תמונה קשה של קושי למידה בכל המקצועות, קושי בהבנת הנקרא, בזיכרון, בקריאה וחוסר הבנת משמעות מילים פשוטות" (עמ' 5 לחוות הדעת). ד"ר דבי מסתמך, כאמור, בחוות דעתו אף על ממצאיו של האבחון הנוירופסיכולוגי, שנערך לתובעת על-ידי ד"ר גאגין והדגים ליקויים מעורבים קוגניטיביים ונפשיים. ד"ר דבי מציין, בהתייחסו לממצאי האבחון, כי חלק מהירידה התפקודית מוסבר על-ידי תגובה נפשית דכאונית ותגובה פוסט-טראומטית, "אך קיים מרכיב משמעותי של ירידה בתפקוד הקוגניטיבי המהווה ירידה מובהקת בהשוואה לתפקודה הפרה מורבידי (טרם התאונה) המשוער. הליקויים הקוגניטיביים כוללים מספר תחומים: יכולת הפשטה והכללה, קשב, ריכוז, זכרון, יכולת למידה" (עמ' 5 לחוות הדעת).

עוד מצויין בחוות הדעת, כי על-פי החומר הרפואי התובעת נחבלה בראשה פעמיים טרם התאונה. ביום 7.7.1997 היא נפלה ממרפסת, איבדה את הכרתה ונגרם לה שבר קווי בעצם הגולגולת. המומחה כותב, כי התובעת "החלימה לחלוטין מחבלה זו, ובביקורת במרפאה נוירוכירורגית חודש לאחר מכן מצויין, כי הבדיקה תקינה וכי אין צורך במעקב. כמו כן, אין כל תיעוד בנוגע לשרידי נזק נוירולוגי או נפשי בגין חבלה זו" (עמ' 5 לחוות הדעת). ביום 12.6.1998 אירעה לתובעת תאונה שנייה, שגרמה ל"חבלת ראש חיצונית בנאלית, ללא איבוד הכרה, וללא חסר נוירולוגי כלשהו" (שם). מכאן מסקנת המומחה, כי החבלות האמורות אינן רלוונטיות לנכות הנוכחית בגין התאונה (כאן המקום להעיר, כי בחוות דעתה של ד"ר בלומנזון נזכרת תאונה נוספת, שעל-פי סיכום המחלה ביחידה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים שניידר אירעה לתובעת כחצי שנה לפני התאונה נשוא התביעה, ובה היא נפגעה קלות בראשה ובגפיים. "לא בוצע CT ולא נשמע נזק נוירולוגי או אחר שארי". ד"ר בלומנזון מציינת, כי לא מצאה סימוכין נוספים בתיעוד הרפואי לתאונה זו (עמ' 2 לחוות דעתה של ד"ר בלומנזון)).

הנתבעים שיגרו לד"ר דבי שאלות הבהרה, שאליהן צורפו תעודות בתי הספר של התובעת מהתקופות שלפני ואחרי התאונה. ד"ר דבי נשאל, בין היתר, האם על-פי המידע שבתעודות אין בסיס לטענה לפיה לאחר התאונה קיימת אצל התובעת הנמכה מובהקת לעומת תפקודה המשוער לפני התאונה. ד"ר דבי השיב, כי מעיון בתעודות מהתקופה שקדמה לתאונה עולה שבאופן כללי הישגי התובעת בלימודים היו נמוכים. עם זאת, "הישגים נמוכים בלימודים אינם מעידים בהכרח על קיום ליקוי קוגניטיבי... [התובעת – תוספת שלי – י.נ.] למדה בבית ספר רגיל ואין כל אזכור במסמכים על חשד לבעיה קוגניטיבית. הערכת צוות המורים של התובעת לאורך כל הדרך מעידה, כי מוריה סברו, כי הישגיה אינם משקפים את יכולתה והפוטנציאל שלה". ד"ר דבי הוסיף, כי "מהערכות בית הספר עולה, כי ציוני התובעת השתפרו כאשר היא השקיעה מאמץ בלימודים, והיא אף הגיעה לציונים גבוהים במקצועות כגון: אנגלית ומחשבים, אך לא התמידה במאמציה. היכולת להשתפר מעידה על קיום פוטנציאל לימודי, ואינה מתיישבת עם קיום ליקוי קוגניטיבי קבוע". ד"ר דבי משווה בין האמור במכתב מאת מחנכת הכיתה מהתקופה שלאחר התאונה (3.2.2006), בו נכתב כי התובעת "מתקשה בהבנת הנקרא, מתקשה בזיכרון, מתקשה בקריאה. אינה יודעת ומבינה משמעות מילים פשוטות", לבין תעודותיה מכיתות א' ו-ב', בהן צויין: "את קוראת נכון קטעי קריאה וסיפורים שנלמדו ומבינה את הכתוב", "את מנסחת את דבריך בבהירות ובשפה עשירה", "קריאתך נכונה ושוטפת ואת מבינה את הכתוב". לאור האמור סבור ד"ר דבי, כי לא ניתן להסיק על קיומה של בעיה קוגניטיבית טרם התאונה. לדבריו: "רמת הישגיו של תלמיד בבית הספר תלויים בגורמים רבים, כגון: אישיות, מצב חברתי, רקע חברתי, רמת הקשב, מוטיבציה ועוד... רמת הציונים במקרה שלפנינו יוחסה לבעיה במוטיבציה ולאישיות ביישנית".

חוות הדעת בתחום הפסיכיאטרי

המומחית מטעם בית-המשפט בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר בלומנזון, מעריכה בחוות דעתה את נכותה הקוגניטיבית של התובעת ב-10% לפי סעיף 34 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי. לדבריה, נכות זו מתבטאת בעיקר בקשיי קשב וריכוז. להערכתה, רוב קשייה הקוגניטיביים האחרים של התובעת היו קיימים עובר לתאונה. ד"ר בלומנזון מעריכה את נכותה הנפשית הצמיתה של התובעת בגין התאונה ב-20% לפי סעיף 34 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי, תוך שהיא מציינת כי נכות זו אינה חופפת את הנכות הקוגניטיבית הנ"ל.

ד"ר בלומנזון כותבת בחוות דעתה, כי בעיותיה העיקריות של התובעת בתחום הנפשי הינן סף תסכול ירוד, המתבטא בעיקר בבית, מוטיבציה ירודה וקשיים בתקשורת חברתית. בהקשר זה מוזכרות בחוות הדעת תלונות על סף תסכול נמוך, עצבנות רבה, מריבות קשות של התובעת עם אחיה, זריקת חפצים בעת כעס ואירועים של גניבת כסף על-ידה מארנקה של אמה. עוד נמצא, כי התובעת סובלת מדי פעם מחלומות מפחידים וממחשבות חודרניות אודות מכוניות הנוסעות במהירות, כמו גם מחשש בעת חציית מעבר חצייה. להערכתה של ד"ר בלומנזון, חלק ניכר מבעיותיה ההתנהגותיות של התובעת נובע מקשייהם של הוריה להתמודד עמה ולהציב לה גבולות. לנוכח עובדה זו ולאור יכולותיה הבסיסיות הירודות של התובעת עובר לתאונה, הערכת הפסיכיאטרית היא כי הסיכוי שהתובעת "תצליח להתמיד להשתפר בטיפול הינו נמוך גם אם יוצע לה" (עמ' 6 לחוות הדעת).

כפי שראינו לעיל, ד"ר בלומנזון מתייחסת בחוות דעתה גם לקשייה של התובעת בתחום הקוגניטיבי ואף מעריכה את נכותה הקוגניטיבית. בהקשר זה נזכרות בחוות הדעת יכולותיה הלימודיות הנמוכות של התובעת לפני התאונה: "כבר בכיתה ב' היו קשיים בלימודים... כן היו קשיים בהכנת שיעורי בית... בכיתה ג' ציוניה בחשבון ומדעים ירדו... קשייה הלימודיים החמירו בכיתה ד... במקצועות חשבון אנגלית ומדעים הוצאה מהכיתה וצויין 'שעובדת על פי רמתה' קרי, לא לומדת ברמת בני גילה בכיתה אלא לפי יכולותיה הנמוכות יותר" (עמ' 2 לחוות הדעת). ד"ר בלומנזון כותבת, כי לטענות הוריה של התובעת, לפיהן היא הייתה תלמידה מצטיינת לפני התאונה, "אין... כל אחיזה במציאות, עפ'י תעודותיה" (עמ' 3 לחוות הדעת). כמו כן, ד"ר בלומנזון מציינת, כי היא אינה מסכימה עם דעת ד"ר דבי שהתאונה הראשונה שאירעה לתובעת, בה נפלה ממרפסת, "הינה בהכרח חסרת כל משמעות", שכן "איבוד הכרה וזעזוע מוח יכולים בהחלט לגרום לפגיעה קוגניטיבית בעיקר בתחום הקשב גם אם אין ממצאים נוספים ב CT" (עמ' 5 לחוות הדעת).

ד"ר בלומנזון אף אינה מסכימה לפרשנויותיו של ד"ר דבי, בתשובותיו לשאלות ההבהרה, לאמור בהערכות שניתנו לתובעת בבתי הספר בהם למדה. לדבריה, "מורים נוהגים לעודד תלמידים חלשים בהערות כגון – 'הגבר מאמציך', 'אתה יכול יותר' ללא כל קשר לדעתם על פוטנציאל התלמיד. בנוסף, בצד הציונים הכביכול טובים יותר בכיתה ה במקצועות עיוניים צויין 'לומדת בהתאם לרמתה'... שהמשמעות הינה שאינה מסוגלת ללמוד ברמת הכיתה" (עמ' 6 לחוות הדעת). להערכתה, פרשנותו של ד"ר דבי נובעת מהיותו נוירולוג מבוגרים, בשונה מנוירולוג ילדים. עוד היא כותבת, כי "המבחנים הנוירו פסיכולוגיים שבוצעו מעידים על יכולות נמוכות מאוד (בתחום הנורמה הנמוכה – פיגור) בכל התחומים שנבדקו ללא שונות. אין זו תמונה שמאפיינת פגיעה מוחית בד'כ. אופיינית תמונה של שונות ופערים בין היכולות השונות" (שם).

ד"ר בלומנזון אינה מסכימה גם לפרשנותו של ד"ר גאגין לגבי מקור תפקודיה הירודים של התובעת, "במיוחד לאור זאת שלא קיבל כלל היסטוריה אובייקטיבית של הילדה ומפי האב שמע שהיא היתה 'תלמידה מצטיינת'" (עמ' 6 לחוות הדעת).